בעוד חודשיים בדיוק זה יקרה

ביום שני 28 במאי 2018, אני עומד להיפגש עם ההארלי שלי שיגיע מחיפה לנמל לאווריו שביוון. משם, באותו יום ממש, עפ"י תוכנית מדוקדקת וסדורה שהוכנה בידי עמל רב בחודשים האחרונים, אצא למסע רכוב של 43 יום לאורך חופי אירופה המשיקים לים התיכון, לאוקינוס האטלנטי ולים הצפוני בנסיון לעשות הכרות אינטימית עם 333 מגדלורים.

 I'le Vierge - מגדלור האבן הגבוה באירופה (צרפת)

על פי התוכנית אני יודע בדיוק בכל יום נתון כמה מגדלורים אפגוש, באיזה מסלול ארכב, כמה קילומטרים אעבור ובאיזה בית מלון זה יסתיים. באתי בדברים עם חברת הספנות רוזנפלד שתשיט את ההארלי, קניתי כרטיס טיסה לעצמי, רכשתי ביטוח צד ג' אירופאי, הזמנתי בתי מלון לכל הלילות ואני אפילו יודע היכן אבצע טיפול 8,000 לאופנוע. כיוון שזו השנה הרביעית ברציפות שאני יוצא למסע מהסוג הזה, אני יודע היטב מה עלי לקחת עימי ובעיקר מה לא לקחת, כך שלמעשה לא נותר לי כמעט דבר לעשותו אלא להמתין בקוצר רוח שהזמן יחלוף כבר. ממתינים לי באירופה 14,000 ק"מ של תענוג רצוף וצרוף.

כששומעים מה אני עתיד לעשות הקיץ (כאמור רדיפה אחרי מגדלורים באירופה, רכוב על אופנוע, במשך ששה שבועות) שואלים אותי על מה ולמה? ואני עונה, שבנוסף לאובססיה שלי לרכיבות מרתוניות, ”אני בורח”:

אני בורח ממשפחת ביבי

אני בורח מהשרה מירי וגם מאחמד טיבי

אני בורח מדרעי, ביטן וליצמן

אני בורח מבנת וגם מליברמן

אני בורח מהפקקים בכבישים

אני בורח מהנהגים המופרעים

אני בורח מהרבנות

אני בורח מהשחיתות

אני בורח מהכפיה הדתית

אני בורח מההפליה המיגדרית

אני בורח מההתדרדרות למדינה דו-לאומית

אני בורח מהיחס לחולים, לזקנים, לנכים, לעניים, לניצולי השואה

אני בורח מאחיזת העיניים בדבר מצב האומה

אני בורח מהקשר הון-שלטון, מהעדר הבושה

ובעיקר, בעיקר אני בורח מההכרה

שבעתיד לא יהיה יותר טוב, יהיה רק יותר רע.

אני יודע שלאן שאני בורח, לשם וגם לשם

גם שם המצב רחוק מלהיות מושלם

אבל מה שקורה שם זה לא שלי

ולכן גם לא איכפת לי
ולא מזיז לי.

ועוד דבר אני יודע

אני יודע שברגע הנחיתה בנתב"ג, בשובי

דמעות הרבה חונקות את גרוני.

(מילים ולחן - נתן פלד)